לעניין שהמלאכים נמצאים, הנה זה ממה שאין צריך להביא עליו ראיה תוריית , כי התורה כבר הזכירה את זה בפירוש בכמה מקומות. וכבר ידעת כי אלהים שם הדיינים: עד האלהים יבוא דבר שניהם , ולפיכך הושאל שם זה למלאכים, ולה' מפני שהוא דיין על המלאכים, ולפיכך אמר כי ה' אלהיכם וזה מדובר לכל מין האדם, ואחר כך אמר: הוא אלהי האלהים, כלומר: אלהי המלאכים , ואדוני האדונים אדון הגלגלים והכוכבים שהם אדונים לכל גוף זולתם. זהו העניין, לא שיש אלהים ואדונים ממין האדם , כי הם פחותים מזה, ובפרט שאמרו אלהיכם כולל כל מין האדם המושל והנמשל . וגם לא יתכן שתהא [קעו] הכוונה בכך שהוא יתעלה אדון כל מה שחושבים בו אלהות מן האבן והעץ, כי אין תפארה ולא רוממות בכך שה' אדון האבן והעץ וחתיכת מתכת . אלא הכוונה שהוא יתעלה, הדיין על הדיינים כלומר: המלאכים ואדון הגלגלים. וכבר קדם לנו במאמר זה פרק בו ביארנו שאין המלאכים גופים, וגם זה הוא אשר אמרו אריסטו. אלא שיש כאן שינויי שמות: הוא אומר שכלים נבדלים, ואנחנו אומרים מלאכים. אבל מה שאמר הוא, שאלו השכלים הנבדלים הם גם אמצעיים בין ה' יתעלה לבין הנמצאים, וכי באמצעותם ינועו הגלגלים אשר זה סיבת הווית ההווים, הרי גם זה הוא לשון כל הכתובים , לפי שלא תמצא כלל פעולה שיעשנה ה' כי אם על ידי מלאך. וכבר ידעת כי עניין מלאך - שליח , נמצא שכל מוציא פקודה לפועל הוא מלאך, עד שאפילו תנועות החי, ואף אותו שאינו הוגה, אמר בו הכתוב שהוא על ידי מלאך, אם הייתה אותה התנועה מלוי רצון ה' אשר נתן בו כוח שהניעו אותה התנועה . אמר: אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני . ותנועות אתון בלעם כולם על ידי מלאך . עד שאפילו היסודות נקראים גם הם מלאכים, עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. ויתבאר לך כי מלאך נאמר על השליח מבני אדם וישלח יעקב מלאכים ונאמר על הנביא ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים , וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים . ונאמר על השכלים הנבדלים הנראים לנביאים במראה הנבואה , ונאמר על הכוחות הנמצאים בבעלי חיים כמו שנבאר. ודברינו כאן אינם אלא במלאכים, שהם שכלים נבדלים, שאין תורתנו מכחישה שהוא יתעלה מנהיג את המציאות הזו באמצעות המלאכים. לשון חכמים במה שאמרה תורה נעשה אדם בצלמנו , ובאומרו הבה נרדה , שאלה לשון רבים, אמרו, כביכול שאין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה . והתפלא על אמרם, 'מסתכל', כי בלשון זה עצמו אומר אפלטון כי ה' מסתכל בעולם השכלים ושופעת ממנו המציאות. ובכמה מקומות אמרו כך בסתם, אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה, ופמליא הוא הצבא בלשון יון . ובבראשית רבה נאמר עוד, ובמדרש קוהלת, את אשר כבר עשוהו, 'עשהו' לא נאמר אלא 'עשוהו' - כביכול הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבו אותו על כנו שנאמר הוא עשך ויכוננך. ונאמר עוד בבראשית רבה כל מקום שנאמר וה' - הוא ובית דינו. ואין הכוונה בכל הלשונות הללו מה שמדמים הסכלים, [קעז] שיש שם דיבור - יתעלה - או מחשבה, או רעיון, או עצה והיעזרות ברעיון הזולת. והיאך ייעזר הבורא במה שברא? אלא כל זה ביאור, כי אפילו פרטי המציאות, אפילו בריאת אברי בעלי החיים כפי שהן, כל זה באמצעות מלאכים, כי כל הכוחות מלאכים. וכמה חמור עוורון הסכלים, וכמה מזיק הוא. אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך, נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה. על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו , וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה' . אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר, הקובע תבנית אברים אלו ותוארם, והוא המלאך ; או שכל הצורות מפעולות השכל הפועל, והוא המלאך , והוא שרו של עולם שמזכירים חכמים תמיד , ירתע מכך. מפני שאינו מבין עניין העצמה והיכולת האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים - מלאך, כל שכן כוחות המתפשטים בעולם . ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת, מיוחדת, ולא יהיה לו שתי פעולות. בבראשית רבה , תני, אין מלאך עושה שתי שליחות, * ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות. וממה שיחזק בדעתך שהכוחות האישיים הטבעיים והנפשיים נקראים מלאכים, אמרם בכמה מקומות, ועיקרו בבראשית רבה , בכל יום הקב"ה בורא כת של מלאכים, ואומרים לפניו שירה, והולכין להם. וכאשר הקשו על לשון זה בלשון שמשמעו שהמלאכים קיימים , וכן נתבאר כמה פעמים שהמלאכים חיים וקיימים; והייתה התשובה כי מהם קיימים ומהם כלים . וכך הוא הדבר באמת, שהכוחות הללו האישיים הווים נפסדים בתדירות, ומיני אותן הכוחות קיימים ואינם נפסדים. ושם נאמר במעשה יהודה ותמר: אמר ר' יוחנן, בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה , כלומר: כוח הקשוי. והנה קרא גם את הכוח הזה מלאך. וכך תמצאם תמיד אומרים מלאך שהוא ממונה על כך וכך. כי כל כוח שמינהו ה' יתעלה בדבר מן הדברים, הרי הוא מלאך הממונה על אותו דבר. ולשון מדרש קוהלת: בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך ומלאך אומר לכרוב. הרי ביארו למי שמבין ומשכיל, כי גם הכוח המדמה נקרא מלאך , ושהשכל נקרא כרוב, והנה כמה חשוב זה למי שיודע, וכמה כעור הוא אצל הסכלים. [המלאך נראה במראה הנבואה] אבל מה שכל צורה נראה בה המלאך היא [קעח] במראה הנבואה, הרי כבר דברנו בכך . אתה מוצא נביאים רואים את המלאכים כאלו הוא איש אדם: והנה שלושה אנשים . ומהם מי שרואהו כאילו הוא אדם מבעית ומבהיל, אמר ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאוד . ומהם מי שרואהו אש, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. ושם נאמר: אברהם שהיה כוחו יפה נדמו לו כדמות אנשים, לוט שהיה כוחו רע נדמו לו כדמות מלאכים . וזה סוד נבואי עצום, ויבואו דברים בנבואה במה שראוי . ושם נאמר עד שלא עשו שליחותן אנשים, ומשעשו שליחותן לבשו מלאכות. התבונן היאך נתבאר מכל צד כי עניין מלאך הוא עשיית דבר, ושכל מראה מלאך אינו אלא במראה הנבואה וכפי מצב המשיג . ואין במה שאמר אריסטו גם בעניין זה דבר שהוא נגד התורה. אלא מה שהוא חולק עלינו בכל זה, הוא היותו סבור שכל הדברים הללו קדומים, ושהם דברים חיוביים ממנו יתעלה כך, ואנחנו סבורים כי כל זה נברא, ושה' ברא השכלים הנבדלים ונתן בגלגל כוח התשוקה אליהן, והוא אשר ברא את השכלים והגלגלים, ונתן בהם הכוח הזה המנהיג. בזה אנו חולקים עליו, ועוד תשמע השקפתו והשקפת תורת האמת בחידוש העולם .\\ לב שם משותף, הוא שם הלב, כלומר: האבר אשר בו מוצא חיות כל בעל לב, ויתקעם בלב אבשלום וכיון שהאבר הזה באמצע הגוף הושאל לאמצעכל דבר: עד לב השמים , לבת אש . והוא גם שם המחשבה: לא לבי הלך כלומר: הייתי נוכח במחשבתי כאשר אירע כך וכך. ומן העניין הזה: ולא תתורו אחרי לבבכם כלומר: אחרי מחשבותיכם , אשר לבבו פונה היום מחשבתו סרה. והוא שם הדעה : כל שארית ישראל לב אחד להמליך את דוד כלומר: בדעה אחת, וכן אמרו: ואוילים בחסר לב ימותו כלומר: בחוסר דעת, וכן אמרו: לא יחרף לבבי מימי עניינו לא נטתה דעתי ולא סרה מן הדבר הזה, כי תחילת הלשון: בצדקתי החזקתי ולא ארפה לא יחרף לבבי מימי. ומעניין יחרף לדעתי אמרו: שפחה נחרפת לאיש דומה לערבי "מנחרפה" , כלומר: נטתה מקנין העבדות לקנין האישות . והוא שם הרצון: ונתתי לכם רועים כלבי , היש את לבבך ישר כאשר לבבי כלומר: רצונך ביושר כרצוני. ויש שהושאל לה' כפי העניין הזה: כאשר בלבבי ובנפשי יעשה עניינו יעשה כפי רצוני, והיו עיני ולבי שם כל הימים - השגחתי ורצוני. ===והוא שם השכל:=== ואיש נבוב ילבב , שכיל, וכן: לב חכם לימינו שכלו בדברים השלמים, וזה הרבה. וכפי העניין הזה הושאל לה' בכל מקום, כלומר: שהוא מורה על השכל, זולתי במקומות בודדים שיש שהוא מורה בו על הרצון , כל מקום כפי עניינו. וכן: והשבות אל לבבך , [ס] ולא ישיב אל לבו, ===וכל הדומה לכך, הכל התבוננות שכלית.=== כמו שאמר: ולא נתן ה' לכם לב לדעת , כמו: אתה הראת לדעת . אבל אמרו: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך , הרי פירושו לדעתי בכל כוחות לבך, כלומר: כל כוחות הגוף, כי מוצאהכל מן הלב, והכוונה שתשים תכלית כל מעשיך השגתו כמו שבארנו בפירוש המשנה ובמשנה תורה '\\[ראשון וראשית] דע, כי יש הבדל בין הראשון והראשית . והוא, שהראשית מצוי הוא במה שהוא לו ראשית, או עמו, ואף על פי שלא קדמו בזמן. כמו שאומרים שהלב ראשיה החי 2; והיסוד ראשית הדבר שהוא לו יסוד . ויש שגם אומרים בסתם על עניין זה שהוא ראשון. אבל הראשון יש שהוא נאמר על הקודם בזמן בלבד, בלי שיהא אותו הקודם בזמן סיבה למתאחר אחריו. כדרך שאומרים ראשון דיירי בית זה פלוני ואחריו פלוני, ואין אומרים כי פלוני ראשית פלוני. והלשון המורה על הראשון בשפתנו, הוא "תחילה": תחילת דבר ה' בהושע . והמורה על }הראשית} ראשית, כי הוא נגזר מן 'ראש' שהוא ראשית החי כפי הנחתו . והעולם לא נברא בראשית זמנית כמו שביארנו כי הזמן מכלל הנבראים, ולפיכך אמר 'בראשית', והבית בעניין "פי" [=בתוך] . נמצא תרגומו הנכון של פסוק זה כך "פי בדאה' כ'לק אללה אלעלו ואלספל"זהו הפירוש המתאים לחידוש . (זהו פירוש ל"ב נתיבות כולן כסידרן): אחרי שסדרתי לך שמותם של הל"ב נתיבות ראיתי לבאר ל מעט מזעיר ממה שקבלנו בביאורם בעז"ה. הוא יתן לי כח החכמה והבינה ללכת בדרך ה' ובל אשגה בנתיבותיו: דע כי דרך א', וארח ב', ושביל ג', ונתיב ד', ומסלול ה', ומעגל ו', ומשעול ז', כולם שמות מונחים לנתיבות עולם ולפי שכל חקיקות הנתיבות נחקקו ככדור אטום בדמות יו"ד אטומה אשר היא גולם לכל האותיות, ובה יצויירו כל האותיות וכל נתיבותיהם והיא בכל האותיות וראשיתם ואחריתם ונעלמת מכל והיא בכל בסוד מלא כל הארץ כבודו, ואיה מקום כבודו, ואת השמים ואת הארץ אני מלא. ולפי שחקיקות מורות לנו הנתיבות לחקרם על תכלית החקירה מה שאפשר לחקור ממנו, ולפיכך ראיתי לבאר לך מעט מזער מה שקבלתי בפירוש אלו הנתיבות הנזכרות: הנתיב הא' נקרא שכל מופלא. פירוש מלשון כי יפלא ממך דבר, שתרגם ארי יתכסי, כאילו אמר שכל נעלם מכוסה ונסתר מכל מה שזולתו. וכשם שעילת העילות אינו מושג לכל מה שזולתו כן השכל המופלא נעלם מהשיגו זולתו. והסוד בזה כי ידוע הוא שצורת אל"ף היא צורת כל האותיות וכל הנתיבות הם בו אמנם בדרך כלל ולכן פלא אותיות אל ולכן נקרא הנתיב הראשון פלא שנאמר ויקרא שמו פל וועץ אל גבור, והנתיב הזה נקרא מושכל בעילת העילות כי אינו יוצא ממעלתו ומחיובו והוא נקרא קדמון כי הוא קדום בכל המעלות לכל הנמצאות ואין כל בריה יכולה לעמוד על מציאותו כמו שאינן יכולין לעמוד על עיקר מציאות עילת העילות, ר"ל מהותו: הנתיב הב' נקרא שכל מזהיר והוא כתר הבריאה וזוהר האחדות השוה וכו'. דע כי האין (כ"ע) לא יתכן עליו מנין לא מנין אחדות ולא מנין ריבוי, כי איך יאמר אחד על מה שאינו מושג מציאותו, וכל שכן שלא יאמר אחדות וריבוי בעילת העילות כי האחדות הוא מנין איננו עצם המנויין אך הוא מקרה מן המקרים והוא בכלל הכמות הנפרד והכמות הנדבק אשר יוחס לחו ולשטח ולגוף ולמקום ולזמן. ואין הנתיב הנקרא פלא ר"ל אי"ן בעל כמות עד שיוחס לו כמות כי אין האי"ן מקבל הכמות כל שכן עילת העילות. ואילו השכל המזהיר, פירוש כי עיני כל הנמצאים נחשכו מלהסתכל בשכל המופלא. ואילו בשכל השני יש שם קצת השנה יותר ממה שיש בשכל מופלא ולכן נקרא שכל מזהיר. ונקרא עוד כתר הבריאה לפי שכבר נתבאר שלא יתהוה איזה דבר שיזדמן מאיזה דבר שיזדמן עד שלא יתהוה כמות מאיכות וכיוצא באלו וקל וחומר שלא יתהוה מקרה מעצם, וק"ו שלא יתהוה דבר מלא דבר, ר"ל מאין כמו שקבלת מפה אל פה, ולפי שיש כאן דבר להתלות הנבראים נקרא כתר סבריאה, ונקרא אחדות השוה כי הוא המקבל אחדות באמת ובו ישתוו כל הנמצאים שנאמר וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי, ונקרא כבוד שני כי הוא אחר הפלא והאין. וזה הנתיב נקרא מדת ההשואה: הנתיב הג' נקרא שכל מקודש. והוא קדוש בכל מיני קדושות ומזומן ומוכן לקבל צורת הבינה כדרך שהחמר מזומן לקבל הצורה והוא יסוד ושרש החכמה כי ממנו תוצאות החכמה לכל הספירות כי הוא החכמה הקדומה שנאמר והחכמה מאי"ן תמצא. והחכמה הזאת נקראת אמונה אומן שנאמר ויהי ידיו אמונה והם ידיו של משה (תפארת) לכוין בעשר אצבעות ידיו להוריד כח מאי"ן אל האמונה עטרת) להתחכם ולהשפיל סמא"ל שרו של עשו ר"ל. עמלק, וזה הנתיב היה באמונה עם הנתיב של הפלא, ולפיכך אמרו בב"ר אמון מכוסה אמון מוצנע, ועיין שם אמון נסתר אמון פדגוג, וזה הנתיב נקרא אומן כאשר ישא האומן את היונק (עטרת) ועיין בב"ר. וזה הנתיב נקרא אומן כי היא כלי אומנותו של הקב"ה, ר"ל בינה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ (עטרת) כונן שמים (תפארת) בתבונה (בינה) ואומר בראשית (חכמה) ברא אלהים (בינה) וזה הנתיב נקרא אב האמונה (עטרת) כי ממנו האמונה נאצלת. והבן זה: הנתיב הד' נקרא שכל קבוע ונקרא כן לפי שממנו מתאצלים כל הכחות כי כל הכחות בו הן קבוטים וכמסמרות נטועים ולפיכך נתאצלו ממנו כל הכחות הרוחניים בדקות האצילות כדרך שצורת הבנין בבנאי בדקות ציורו ולפיכך כל צורות הבנין אשר בבנין כולן מתאצלות מכחות הציורים אשר בבנאי כל מין ממינו ולא מזולתו. והמשל בזה כי צורת בנין החלון אשר בציור הבנאי הוא סבה לחלון הנמצא בפועל, אמנם אין חלון אשר בציור הבנאי סיבה לעוף המצוייר בכותל הבית אין ציור החלון בציור העוף, ולכך אמרו שמתאצלות אלו מאלו פי' המין ממינו בציור, ציו"ר בגימטריא שא"ה כי כשם שהעדר הוא העדר לצורה שעברה כן העדר היא סבה להויה. והנה הנתיב הזה בכח קדמון שהוא הנתיב הראשון הוא מאציל כל מיני האצילות: הנתיב הה' נקרא שכל נשרש ונקרא כן מפני שהוא עצם אחדות השוה. כי בו ישתוו כל הנאצלים ממנו ולמטה. ויש הפרש בין זה הנתיב ובין הנתיב הב' אשר הוא זוהר האחדו"ת השו"ה כי הוא התפתחות נשיאות הנמצאים באחדות השוה עד שאין הפרש לו בין לשמאל בין לימין כי הוא חונן ומיטיב אפי' לרשעים כמו שפירשנו לעיל אבל הנתיב הה' דברים המתפשטים ממנו לימין ולשמאל ולפנים ולאחור ולדין ולרחמים כולן נשרשו משרש אחד פשוט ושוה בנתיב הב'. והמשל בזה לשמש שמתכת השעוה ומקפאת ומקרשת הטיט בכח אחדות פשוטה שבו לא שנבין מכאן כי בשמש כחות שונים כח מיבש וכח מתיך או שיהיה בשמש איכות ההתכה או היובש חלילה וחס, אבל השמש למעלה מן היסודות וכל שכן שהיא למעלה מן האיכות ליסודות, אמנם בכח אחד שבשמש מיבש ואותו הכח בהיותו בשמש הוא כח פשוט בלי כח יסוד ובלי שום איכות ושום שינוי, כך יש להבין בנתיב הה' שבו אחדות שוה אשר ממנה יתפשטו בני חלוף ותמורה ושינוי. ויש לך לקחת דמיון ההבדל בין הנתיב הה' לנתיב הב' כי הנתיב הב' דומה לנפש והנתיב הה' לזריחה בפי' אחדות השוה: הנתיב הו' נקרא שפע נבדל. ידוע הוא כי שפע מלשון הנתיב הז' נזילה וריבוי שנאמר ושפעת מים תכסך, ופי' רבוי נזילת מים. והנה הנזילה והרבוי אשר נוזל מן הנתיב הו' בערך שאור החמה ממנה ישפע וינזל אורה אל הלבנה ועוד ישפע מן החמה אורה על כל הנמצאות. כן מן הנתיב הו' ישפע ממנו שפע נבדל ונפרש מן הנתיב הו' עד הבריכות והמקורות המתאחדות בעצם הנתיב הו': הנתיב הז' נקרא שכל נסתר. כי הוא נסתר מכל מה שזולתו ולא יושג רק בשכלי הספירות. וזהו ההבדל שבין נתיב ז' לנתיב מופלא שהמופלא נמנעו השכלים מהשכילו אילו הנתיב הז' יושג למשכילים אשר בספירות אלו וגם למחשבת ורעיון של העטרת הנקרא אמונה: הנתיב הח' נקרא שכל שלם. מלשון ושלמו ימי אבלך, כי תמו והגיעו עד סופן, ולפי שהנתיבות תמו ונשלמו ואי אפשר לעמוד על תכלית נתיב זה אלא מן שכל מזהיר ולפיכך נקרא שלם. ואל תתמה בדבר זה כי זה הספק הוא בין כל שני מינים. והמשל בזה כי הנה החלזון (עטרת) אי אפשר לעמוד עליו אם הוא מכלל הדגים או מכלל הצומח כי הוא חי ומתנועע אינו מחליף מקומו כי הוא נעוץ ותקוע בארץ. וכל הבא לידע אמתת הנתיב הזה צריך שיחקור עליו מחדרי הגדולה (תפא') הנאצלת ממנו: הנתיב הט' נקרא שכל טהור. ונקרא כן מפני שהוא מטהר ומבהיק גזירת תבנית הספירות מאשר יעלה עליהם שום חלודה מנגד התמורות אזי הוא מבהיק ומצחצח ומטהר ומנקה גזרת תבניתם ומסלק מהם התמורות ולפיכך הוא מבין האחדות כדי ליחד בלי קיצוץ ופירוד: הנתיב הי' נקרא שכל מתנוצץ. ונקרא כן לפי שזה השכל מתעלה ויושב בכסא הבינה בה''א עליונה ומשלח מאורו אל התפארת ועטרת ואל כל המאורות ומשפיע שפע ברבוי לשר הפנים ונקרא מתנוצץ על שם שמקבל ניצוצי הזוהר מן הבינה: הנתיב הי"א נקרא שכל מצוחצח. ונקרא כן מפני שהוא עצם הפרגוד ר"ל הפרוכת המסודר בסדר המערכה של הנתיבות העליונות ושל הנתיבות שלמטה ויחס הנתיבות לעמוד מפני עילת העילות כמו שאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת. הפרגוד, בגימ' חצר. וכנגד הפרגוד היה חצר הכבד בחי המבדיל בין כלי הנשמה ובין כלי המאכל: הנתיב הי"ב נקרא שכל בהיר. ונקרא כן מפני שהוא המראה אשר כל חוזים, ר"ל יורדי המרכבה והנביאים, חוזים בו. ונקרא אופן הגדולה לפי שבמראה כלולים עליונים ותחתונים וכל הנמצאים. וזהו סוד בהיר הוא בשחקים ונקרא חזחזית על שם מחזה שדי יחזה: הנתיב הי"ג נקרא שכל מנהיג באחדות והוא עצם הכבוד המקבל מכל הנתיבות והוא תשלום וסיום אמתת הרוחניים האחדים המיוחדים באחדות עליון. נמצאת אומר שכל המתיחד מתיחדים ע"י נתיב זה הי"ג ולפיכך אח"ד בגימטריא י"ג: הנתיב הי"ד נקרא שכל המאיר. ונקרא כן לפי שהוא מורה על רזים וסתרי עליון לכל המתפרשים ממנו ומאיר עיניהם בסתרי הדת והוא עצם החשמל (עט') אשר בידו כל סתרי מעלה והוא מגלה סוד הקדש ותכונתם, ר"ל סוד הקדש שהוא כ"ע ותכונת הקדש וכ"ע: הנתיב הט"ו נקרא שכל מעמיד. ונקרא כן מפני שהוא מעמיד עצם הבריאה (עטרת) בערפלי טוהר (תפארת), פי' הנתיב הזה הוא מקריש את הערפל ומעמידו עד שיהיה ראוי לקבל חקיקות הצורות העליונות מכל הנבראים ואלולא חיזוק הערפל על ידי זה הנתיב לא היה באפשרות הערפל לקבל ציור הנבראים ועלוו נאמר בשומי ענן לבושו וערפל חתולתו: הנתיב הט"ז נקרא שכל נצחי. לפי שהוא מוכן לכל מי שמנצח את יצרו ותמורתו והוא עדון של הכבוד (עטרת) כי בזה הנתיב תקבל העטרה תענוג ועדון על מצות ה' והוא הנקרא גן עדן המוכן לחסידים אשר בעטרת: הנתיב הי"ז נקרא שכל ההרגש. דע כי בכח התפארת כל הצורות אשר נמצאים בשמים ממעל והארץ מתחת ובים וביבשה. ולפיכך כל הנפשות המתעלות מעילוי לעילוי כשיגיעו להיותם צרורות בצרור החיים (תפארת) אזי אותם חסידי האמונה (עטרת) יתלבשו באחד מן בעלי ההרגש אשר בתפארת ברוח הקדושה אשר שם בסוד המלבוש אזי הוא בחשמל והבן זה: הנתיב הי"ח נקרא שכל בית השפע. ונקרא כן מפני שהמסתכלים בזה יכולים למשוך ממנו רז וחידה וכן יכולין למשוך ממנו כל המתלוננים בצלו או בחקירת ממשותו כל הדבקים בו יכולין למשוך רז וחידה מעילת העילות. ויש הבדל בין נתיב זה לנתיב הו' כי נתיב הו' נקרא שפע נבדל לפי שממנו ישפע שפע נבדל על כל המקורות להחיות למקבלים שפעו אבל זה הנתיב הוא שפע לענין לימוד והבנה וחכמה מעילת העילות ולא מענין פרנסה: הנתיב הי"ט נקרא שכל סוד הפעולות. ונקרא כן לפי שעל ידי נתיב זה מתפעלת השפע היורדת מן הברכה העליונה ר"ל מכ"ע אל כל הספירות. והנה הנתיב הזה על ידו יתחלק השפע לכל צבאי הספירות: הנתיב הכ' נקרא שכל הרצון. ונקרא כן מפני שבזה הנתיב תכונת כל היצורים אשר בחכמה ועל ידי זה השכל יודע כל מציאות החכמה הקדומה ר"ל העליונה. ויש הבדל בין זה הנתיב לנתיב הי"ד כי הי"ד מאיר בסוד כ"ע וזה מודיע סתרי החכמה: הנתיב הכ"א נקרא שכל החפץ המבוקש. ונקרא כן מפני שעל ידי זה הנתיב מקבלים כל הנבראים שפע שהוא מקבל מכ"ע כדי להשפיע ממנו לכולם: הנתיב הכ"ב נקרא שכל נאמן. כי בידו נפקדים שכלים רוחניים ומתגדלים על ידו כדי להיות קרובים למתלוננים בצל השם ועל ידי כך תתעלה מעילוי לעילוי: הנתיב דכ"ג נקרא שכל קיים. מפני שע"י זה הנתיב יבא כח קיום לכל הספירות להלבישם מרוח קדושתו ולפי שזה הנתיב מקיים כל הספירות לכן נקרא שכל קיים: הנתיב הכ"ד נקרא שכל דמיוני. ונקרא כן לפי שהוא נותן דמות וצורה לכל הדמיונים אשר נבראו בדמיונם לפי צביונם בדין בני חלוף לכל מיני דומם ולכל מיני צומח ולכל מיני החי ולכל מיני המשכיל לכל אשר בים וביבשה ולכל צבא השמים ולכל הנמצאים לכולם נתן לאיש חליפות שמלות כראוי לו: הנתיב הכ"ה נקרא כח נסיוני. כי בו מנסה השם לכל הנמצאים: הנתיב הכ"ו נקרא שכל מחודש. מפני שבזה השכל מחדש הבורא לכל החדשים המתחדשים בבריאת העולם והוא יוצא מן הכח אל הפועל ונקרא אל"ד: הנתיב הכ"ז נקרא שכל מורגש. והוא חומר שממנו נבראו כל הנבראים מתחת גלגל העליון והרגשותם: הנתיב הכ"ח נקרא שכל מוטבע. מפני שבו נשלם טבע כל נמצא מתחת גלגל החמה בשלמות שהוא הטבע ונקרא אי"ע, בגימטריא טבע: הנתיב הכ"ט נקרא שכל מוגשם. לפי שכל גשם שמתחת כל הגלגלים והמזלות אשר יתגשמו הוא מתארם בגדלם ובגבולם: הנתיב הל' נקרא שכל כללי. כי הוא כולל כחות כל הגלגלים והמזלות והצורות ומשפטיהם: הנתיב הל"א נקרא שכל תמידי. כי הוא המנהיג השמש והירח ושאר הכוכבים והצורות כל אחד מהם בגלגלו ונותן לכל הנבראים ממערכתם אל המזלות והצורות: הנתיב הל"ב נקרא שכל נעבד. לחבל לעובד לכוכבים ולמזלות ולע"ז: שער ה פרק ה בל"ב נתיבות פליאות חכמה וכו': הנה העולם הוא מששה קצוות שהם מעלה ומטה וארבעה רוחות והם סוד זעיר אנפין הכולל ו' קצוות והתחלתם מחסד כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה וגו'. הרי כי העולם הוא מחסד ולמטה יען היות העולם כגוף אל הראש המתלבשת בסוד מוחין דזעיר אנפין בתוך מוחותיו והנה הבורא עולם זה הוא חכמה ע"י שמזדווג עם אמא. ואבא נותן בה טפה שכלולה מחומר וצורה וצריך שהחומר והצורה יהיה כ"א כלול מי' כי אין דבר פחות מי'. וז"ס זרע יעבדנו שמשעה שנזרע נותן בה הצורה השכלית (נ"א שנזרעה נתנה הצורה בה) שהוא הנפש אשר בכחה מצטייר החומר ונעשה אברים שהוא בית קיבול אל הנפש. דוגמת אומן הנופח בכלי זכוכית וע"י הרוח הנכנס בתוכו מתפשט חומר הזכוכית ונעשה כלי. וז"ס ויפח באפיו נשמת חיים כאומן הנופח בנפיחה תוך האפר והחומר. לכן הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים. וז"ש בתיקונים די"ב ע"א ונפשא איהי כללא דאתוון ואיהי שותפא. דגופא ורוחא איהי כללא דנקודין דנהרין בעיינין. ובענין זה יובן מאמרי התיקונים כי פעם יאמר שאותיות הם גופין כנזכר שם קודם לזה וז"ל יזהירו אלין נקודין דנהרין באתוון וכו' וכלהו נהרין בעיינין דגופא בגנתא דעדן וכן בתיקונים די"ו אמר בפי' דאתוון אינון לגבי נקודים כגופא לגבי רוחא ובמקומות אחרים מצינו כי אותיות נפש ונקודות רוח כנזכר די"ג. ולהבין הענין ג"כ נדקדק בדבריהם באומרו דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא והרי הנפש מדריגה ממוצעת בין הגוף והרוח והל"ל כגופא לגבי נפשא. אך הענין דע כי הטעמים הם מן הכתר ונקודות מן החכמה ותגין מג"ר דבינה ואותיות מז"ת שבה וגם בזו"ן נמצא כי אותיות אחר שהם בזו"ן הנקרא גוף יען שהם כללות ז"ת דאצילות בכללות נמצא כי אותיות נקרא גופא לעולם שהם הכלים והתגין הם ג"ר דאמא והם הנפש דאותיות וכמו שהנפש אינה נפרדת לעולם מן הגוף כן התגין אינם נפרדין מאותיות בס"ת לעולם משא"כ הנקודות וטעמים שאינם בס"ת רק ע"י קריאת אדם בס"ת והבן זה וז"ש לעיל ונפשא איהי כללא דאתוון ושותפא דגופא. והענין כי התגין הם משתתפין ומתחברין בעצמות האותיות שהם גוף והתגין הם כללות האותיות כי ג"ר דאמא הם כלולים מז"ת שהם האותיות וכללות הז"ת נשרשין ונכללין בג"ר שהם התגין. ובעבור זה אין התגין רמוזין ונזכרין בתיקונים יען כי הם ואותיות משתתפין יחד לכן לזמנין נקרא אותיות גופא כי כן הוא האמת ולזמנין נקרא נפש בבחי' התגין שבהם. והנקודות הם רוח האותיות. וז"ש דל"ה דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא והו"ל כאלו אמר כגופא ונפשא לגבי רוחא כי בהזכיר את הגוף ממילא הנפש בכלל כי שותפין הם כנ"ל. ויובן ג"כ מה שכתב כי אתוון מבינה והיא מז"ת שבה אך תגין נפשא והוא מג"ר שבה ולהיות התגין בחי' נפש וכל נפש בחי' מלכות ולכן אמרו שם דפ"ט דמלכות אתעביד כתר דז"א בסוד התגין שע"ג אותיות שכבר ידעת כי נפש יתירה דאו"א היא כתר בראש ז"א בסוד כתר יתנו לך יי' אלהינו כנזכר בזוהר בפ' פנחס דרמ"ב: ועתה נבאר עניינם דע כי הכלים שהם גוף דז"א הנקרא עולם הם בחינת אותיות ובהם נכללין התגין שהם הנפש. אמנם מן הכ"ב אותיות נעשה הגוף כולל י' שליטים שהם כחב"ד חג"ת נהי"ם כנזכר בהקדמה ב' די"ב וכן בדי"ג וז"ל וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא כו' ואח"כ נבאר איך מכ"ב אותיות נעשין י' תקונין. והנה להיות שהתגין משותפין באותיות לכן נכללין נפש וגוף יחד בכ"ב אתוון וכולן נקרא כ"ב בחי' אתוון והנקודות הם י' כמ"ש בע"ה והם בחי' רוח והם נקראו י"ס באמת בסוד השמים מספרים כי השמים הוא ז"א בחי' רוח הכולל י"ס המספרים ומזהירים למלכות הנקרא כבוד אל, כנזכר בפרשה תרומה דקל"ו ע"ב מאי מספרים כו' אלא דנהרין ונצצין בנצוצי דנקודה עלאה כו' הרי כי הספי' הם מחכמה נקודה עלאה גם ידעת מפסוק מונה מספר לכוכבים כי ת"ת נקרא מספר והוא רוח כמ"ש די"ו וקרינן לון י"ס ואח"כ אמר לבושין תקינת לון וכמה גופין תקינת לון כו' הרי כי י"ס הם עצמות שהם הנקודים שבתוך האותיות הנמשכין מחכמה עלאה (צמח אבא כנ"ל) הנקרא נקוד' עלאה ג"כ ועל שמה נקרא נקודות וז"ש אח"כ מלגאו איהו שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א דאיהו באורח אצילות וידוע כי שם זה גימ' אד"ם הרמוז בחכמה כ"ח מ"ה כי הי"ס הן הן הי' אותיות דשם מ"ה. וז"ש בזוהר והמשכילים אלין אתוון דכלילן בב' דבראשית ראשית נקודה בהיכליה ט' נקודין תליין מניה ואתקרון י"ס בלימה. וידוע כי ב' היא בבינה דמנה אתוון וראשית דא חכמה דמנה נקודין והם י"ס. והנה בתחלה הזריע האב והוא חכמה טפת חומר והוא האותיות שעליה נאמר והארץ היתה תהו ובהו כי מעכירת המים יצא חומר הראשון הנקרא תהו כמ"ש בס"י שלש מים מרוח חקק וחצב בהן כ"ב אותיות מן תהו ובהו ורפש וטיט. עשאן כמין ערוגה. הציבן כמין חומה. סבבן כמין מעזיבה. הרי כי חומר האותיות מן מים שבחכמה יצאו ותחילה נעשה תהו ואח"כ בהו ואח"כ נרשמו ונצטיירו. ויש אותיות עגולות כמין חומה ויש פרוסה וארוכה כמין מעזיבה ויש של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכו. וז"ש כי לשלג יאמר הוי ארץ נמצא כי מעכירת המים שבחכמה יצא חומר (האותיות) הראשון הנקרא תהו ואח"כ נותן בבינה ונצטיירו במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש כי (כמו ל"ג) המים מימין שהוא חכמה וממנו יצא מעכירותיו הכ"ב אתוון ובהם ה"ח של מנצפ"ך הפשוטים הראשונים ונעשה עפר לובן מעכירות השלג לובן שבלבנון שהוא חכמה בסוד כי לשלג יאמר הוי ארץ. אך האש הוא בבינה ומעכירותה ושמריה יצא חומר הנקרא אודם והם ה' אותיות מנצפ"ך כפולים שהם ה"ג גימ' אפ"ר כי אפר עכירות שמרי האש הוא ואז נצטייר גוף הולד ז"א במעי אמא בכ"ב אותיות דכורין וה' אותיות מנצפ"ך הכפולים נוקבין ומהם נוצר הולד. וגם בכ"ב אותיות דכורין יש בהם נוקבין כי החכמה יש בה צד שמאלי שכולה נקבה כגון בג"ה מלכות לכן יש בשאר הכ"ב בחינת נוקבין אך בערך הכפולים נקרא כולן זכרים. ובזה תבין איך כל רמ"ח איברים שהם בחינת רמ"ח עצמות כולם מזכר המזריע לובן אך מאודם האשה אינו רק השחור שבעין והדם שבתוך הגידין כו' אך כל העצמות שהם השרשים של רמ"ח איברים הם מאבא. והנה באותיות אלו משותפת הנפש הם תגין והיא מאימא כי אין הנפש נכנסת בחומר רק אחר שנזרע שהוא במעי אמא אך אבא לא נתן בו רק החומר הכ"ב אתוון שהם העצמות אך בהכרח היה בתוכה הכל דגרמי הנז' פ' שלח דף קס"ט כי ודאי טפת אבא לא היה רק חומר יבש רק קצת חיות בתוכה הנקרא הבל דגרמי והם סוד הש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה דהיינו אבא כנודע אצלינו כי זה הוא מחובר חיבור גמור בעצמות אחר המיתה אך הנפש שהוא מצד אמא חופפת עליהם מלמעלה בסוד ונפשו עליו תאבל עליו דייקא כי כמו כשהזריע (נ"א שמזרע) אבא יצא חומר עם הבל דגרמי משותף יחד (לכן לא נפרדין לעולם ל"ג) כן לעולם אינן נפרדין אך הנפש באה אח"כ מאמא וחופפת על ההבל ואז בבטן אשה נכנסת הנפש בט' חדשים מעט מעט וכשנגמר נולד לכן גם אחר מיתה חופפת על עצמות ולא בתוכם כמו הבל דגרמי דאשתאר בחבורא גו גרמאי כנזכר בפ' שלח דקס"ט. ואע"פ שבדף ק"ע אמר זה על הנפש הכוונה הוא על הבל דגרמי וע"ש ואולי דגש ורפה הוא הבל דגרמו שאינם לא טעמים ולא נקודות ולא תגין כנזכר בתיקונים סוף תיקון ה' ולא קבלתי זה ממורי זלה"ה ועיין מה שחסר בסוף תי' כ"ח של כת"י שאמר כי הדגש והרפה הם הנפש ואפשר שהוא הבל דגרמי שהוא מכלל נפש וע"ש היטיב בענין דגש ורפה ואותיות ונקודות וטעמים שהם גוף ונר"ן. והנה הנקודות הם הי"ס שבתוכם שהם בחי' רוח והרי כ"ב אתוון והי"ס הם ל"ב נתיבות נמשכין מהחכמה שבהם נברא העולם שהוא ז"א וז"ש בל"ב נתיבות פליאות חכמה חקק והם י"ס בלימה וכ"ב אותיות יסוד כו' ונקרא יסוד לרמז לטפת חומר הזכר שהוא ראשון ויסוד שהם עצמות ואחר כך מצטייר באי מא בה' אותיות מנצפ"ך הנקרא טפת אודם והבן זה למה זה נקרא תמיד בס"י לבחי' כ"ב אותיות יסוד: והנה אלו הל"ב נתיבות הם זכרים מחכמה ונתונים באימא תוך מנצפ"ך שהם נ' שערים שבה כי כ"א כלולה מי' הרי נ' ולכן נקרא שערים יען הם פתחים פתוחים ונקבים של אימא הנקרא נקבה כי הנקבה שעריה פתוחים לקבל בתוכה נתיבות חכמה. ובזה תבין היות גבורות מנצפ"ך נקבות וגבורות ש"ך ניצוצין שהם הבל דגרמי דכורין. והנה יש ב' בחי' של י"ס א' י"ס דבחי' נפש וא' י"ס דרוח והנה כשאנו מזכירין האותיות שהם הגופין כלי הנפש נמצא כי הנפש הם י"ס שלהם ובין כולם הם ל"ב בחי' שהם ל"ב אלהים דקטנות שכבר ידעת כי כלים ונפש הם כולם בחי' אלהים דקטנות. אך יש הפרש כי י' אלהים שהם כנגד הנפש הם יותר מעולים ונזכר בתיקונים כת"י החסר והכ"ב אחרים הם כנגד הגוף שהם כ"ב אתוון ומאלו הל"ב אלהים מתקבץ הארתם בצאתם מהחכמה שהוא מוחא לגבי לבא ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה ולכן הלב הוא אש שורף כי הוא האלהים דקטנות אך הקול שבתוכו הוא שם הוי"ה שהוא בחי' הרוח השורה בלב שהוא הנקודות העושים דפיקו מכח הנקודות כנזכר דס"ט ופ"ט וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא אתמר ביה קול דודי דופק. והבן זה היטב כי הנפש והרוח הם שניהם בלב זה רוח וזה דם בסוד כי הדם הוא הנפש טיפת אודם דנוקבא והכלי הוא בשר הלב עצמו שהוא האותיות ובבוא הרוח אזי הם הויו"ת דגדלות ולא אלהים דקטנות. והנה אז נשלם שם מ"ב שהם ל"ב נתיבות גוף ונפש וי' אמירן שהם י"ס דרוח דגדלות כנזכר דכ"ב ע"ש היטיב איך (הנקודות והאותיות ל"ג) הנקודה והחוט. (ותגא דעל חוטא) הם ל"ב שבילין ותגא דעליה י' הרי מ"ב. והוא סוד י"ס הרוח שהם נק' באמת י"ס אך י"ס דנפש הוא שם מושאל כי עיקר י"ס הוא הרוח והוא שם מ"ה. כידוע כי שם ב"ן נפש ושם מ"ה רוח כנזכר די"ב כי מלגאו איהי שם מ"ה. ובזה תבין מ"ש בזוהר דנ"ז ע"ב וכד אית בישראל משכילים בחכמה דאיהו יו"ד מחשבה עלאה ידעין לזרקא להאי אבנא לההיא אתר דאתגזר. והענין כי כשעולין זו"ן בסוד מ"ד ומ"ן לגבי או"א ז"א באבא ונוקבא באימא אין עולה רק בחי' הרוח שבהם שהם אלו הנקודים שהם י"ס דרוח כי בחי' הגוף והנפש שלהם נשארין במקומן לעולם ולהיות כי אלו הנקודות שרשם מחכמה כמ"ש שם ידעין לזרקא להאי אתר דאתגזרת וידוע כי הנקודות נקבות נקרא אור חוזר אף שהוא בחי' ז"א מפני שהוא אור חוזר שבו. לכן נקרא אבנים נקבות עם שהם בחי' ז"א שהוא זכר. וז"ס בידך אפקיד רוחי כי הרוח עולה בסוד מ"ן למעלה אך הנפש נשארה למטה עם הגוף. אמנם מה שהיתה הנפש מתפשט תוך הגוף בשס"ה גידין שהוא דם בסוד כי הדם הוא הנפש עתה מסתלק משם ונאמר אני ישנ"ה בגימ' שס"ה כי השס"ה גידין של דם הוא מהנקבה הנקרא אני והם הישנים ומסתלק כל כח הנפש בתוך הלב לבדו. ובזה תבין למה האדם מתעורר תכף מתוך שינתו כי אין לו צורך רק שיתפשט מן הלב בתוך הגידין וזה סיבת אדם המצטער כשידו מונחת על לבו בשינתו כי הנפש אינה יכולה לדפוק ע"י הדם בשאר איברים ואז האדם צועק ואינו יכול לקום מאליו עד שיקראוהו ויעורר נפשו ואז יכול להתפשט באיבריו בכח חוזק הקריאה. וז"ס פ' פנחס דף רכ"ב כי בלילה תרעין דג"ע סתימין דאינון עיינין דלבא כגוונא דתיבת נח דכל נהורין סתימין בגווה ואינון מלאכין דמתפשטין בכל איברי דגופא כולהו סתימין בלבא כי הנפש יש בה אחיזה להקליפות בהיותן בלי רוח בסוד גם בלא דעת נפש לא טוב לכן נסגרת ונסתמת היא וכחותיה תוך הלב מפני מי המבול הם המזיקין. והענין כי בהיותה מתפשטת נאחזים בה ובהסגירה אין מי שיוכל לינק משם בסוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום והבן זה בסוד חותם בתוך חותם שצריך ליין כדי שלא יתנסך. והבן איך קרא לכוחות דנפש מלאכים שהם וורידי הדם שלוחי הנפש להחיות הגוף והם בחי' האותיות כנזכר בתיקונים דכ"ג אית מלאכין דמשמשין לאילין נקודין ואינון אתוון. והנה כמו שהי"ס נעשין ז' היכלות כי היכל הא' הוא נקרא ק"ק כולל ג"ר כך אלו הי"ס של הרוח (שהן הויו"ת) הן י' הויו"ת בנקודות מחולפין כנזכר בתיקונים דף קכ"ח ולפעמים נקרא ז' הויות ע"ד ז' היכלין והן הן ז' הויות ז' קולות דנפקי מלבא הנזכר במזמור הבו לה' בני אלים וכו' ז' הבלים דנפקי מלבא והם בחי' י' אמירן כי הנפש בחי' דבור והרוח בחי' אמירה לכן נקרא אלו י"ס דבחי' רוח בחי' י' אמירן הנזכר דס"ג בסוד אומר ועושה. אומר אבא בסוד הויו"ת. ועושה אמא בסוד אלהי"ם הנזכר בדקפ"ד ודק"ד ע"א ע"ש בב' נוסחאות ותמצא כי שם מ"ב הוא ל"ב אלהי"ם וי' אמירן שהם הויו"ת: שער ה פרק ו הכלל העולה כי כ"ב אתוון הם רמ"ח איברים של הגוף וה' דמנצפ"ך הוא הדם ששורה בו הנפש שהם תגין ועיקר ישיבתה בלב. ורוח הוא נקודות וגם הם נקבות כנ"ל כי הם אור חוזר והטעמים הם הנשמה זכר. והל"ב נתיבות הוא כללות הגוף והנפש. וי' אמירן הם י"ס דרוח. והנה נקודות הם ט' לפי שכבר ידעת כי ז"א אינו רק ט"ס כמנין א"ח והמלכות אין בה נקודה כי היא בחינת נפש לבד לפי שכבר ידעת כי הזעיר אנפין אין לו רק ט"ס ובין כולם הוא אחד. ואמנם הטעמים צריכין לחלק לי' חלקים וכן האותיות אף על פי שהם כ"ב נחלקים לי' ספירות כי הכתר של רוח נקודות יש לה אות א' כלי שלה וכן בכל שאר י"ס דרוח כי כ"א יש לה אותיות ידועות שהוא הגוף וכלים שלהם ויש ספי' שיש לה אות א' ויש ספי' שיש לה ב' אותיות וכנזכר פ' אחרי דע"ח ע"ב וז"ל אר"ש לר"א ת"ח הנהו כ"ב אתוון כולהו מתפרשן בהנהו י' אמירן כו' וע"ש ושם נאמר כי הא אוליפנא לן כל אינון אתוון דרשימין וידעין בכל כתרא וכתרא ואנו לא זכינו בהן אמנם ממוצא דבר נוכל להבינם מס"י ומזוהר שיר השירים כמ"ש בע"ה: והנה נאמר בס"י כי אמש הם באופן זה כי ג"ר הם ג' קוים של ש' כי ראש נברא מאש וא' כוללת ג' אמצעיות חג"ת כי גוייה נבראת מרוח והם ח"ג ב' יודין דא'. ו' מן א' דא ת"ת באמצעיתא. כנזכר בס"ה בכמה מקומות. מ' פתוחה ביסוד בכללות ג"ת כי בטן נברא ממים כו' ואותיות בג"ד כפר"ת הם (בז' אותיות דג"ר כי הם) בז' נקבי הראש ב' אזן ימין חכמה. ג' אזן שמאל בינה. ד"כ עיינין נ"ה. פ' ר' חוטם ת"ת דעת. ת' פה מלכות. שבראש. י"ב פשוטים ה' בחסד ז' בגבורה (נ"א ו' בגבורה) ב' ידים. וכעד"ז כל הי"ב פשוטים בו"ק הגוף. ודע כי הרוח שהם י"ס אינם כסדר הכלים כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבו' וגבורת הרוח הוא בכלי החסד וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בזוהר ובתיקונים ע"ש וכן בפ' ויקרא דנ"ד ובסוף שיר השירים בסוד הנקודות בפ' יהי רקיע בתוך המים וזכור זה היטב. נמצא כי הם ב' בחי' א' ד' רוחות דרום צפון מזרח מערב. בחי' ב' היא ד' יסודות ארמ"ע והם בחי' רוח וגוף דרום חם ויבש ובו מים קרים לחים וכן כולם ע"ז הסדר גם דע כיון שכללות ז"א אינו רק ו"ק בחי' גופא אלא שבבחי' רוח נשלם לי' לכן גם האותיות אינם רק בו"ק. לכן אות א' מתחיל בחסד כנזכר בתרומה דקנ"ט גם בזוהר שיר השירים גבי הביאני המלך חדריו באדרא תניינא וז"ל כ"ב אתוון מתפשטים ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה וכו' כי כבר ידעת כי רישא דמלכא בחו"ג אתתקן וכו' פ' משפטים דקכ"ב נמצא כי כל הכ"ב אתוון הם בי"ס ועצמותם אינם רק ו"ק נמצא כי האותיות הם נפש ואז זו"ן הם שמות אלהים לכן הם ד"ו פרצופים נדבקין יחד אלא שזה אחור וזה קדם אך בבא הויות שהם רוח והם סוד המוחין דז"א כידוע אז נגדל הז"א ואז נעשו בן י"ס גמורות אף בבחי' הכלים ואז ננסרת הנקבה ממנו ולקחה הדין של אלהים והזכר הויות ואז נקרא הוי"ה אלהים שמא שלים והבן ולכן ננסרת ממנו כי הויות דוחין אלהים וניתנין לנקבה ומה שאנו אומרים תמיד חיצוניות העולמות הם הכלים האלו הגוף ונפש ופנימי' העולמות הם י"ס דרוח שהם מלגאו בארח (נ"א באורות) אצילות כנזכר די"ז כי הנשמות של אדם באים מזה האדם דאצילות שם מ"ה מלגאו הנק' י"ס דרוח ומלאכים מן החיצוניות שהם הגוף ונפש וזה הגוף של אלהים יורד לפעמים בבי"ע ושם מתקשטת ומתלבשת באותן הלבושי' להתנאות בהם בפני בעלה לומר ראה גידולים שגדלתי ולהיות כי אור הנקודות הם אור החוזר לכן עולה תמיד בסוד זרקא: שער ה פרק ז וזהו כת"י הרב ז"ל ומזכיר בו דרוש דלעיל: אמ"ש בג"ד כפר"ת: הנה נודע מן הכתוב לעיל כי אמ"ש הם ג"ר שהם יסודות אל ז"ת ובג"ד כפר"ת הם ז"ת יען שיש בהם דין ורחמים שהם אור ישר ואור חוזר שהם בחי' עצמן רחמים ובחי' מלכות שבכל אחד וא' הוא דין לכן הם כפולות וי"ב פשוטות הם ספי' ת"ת לבד שהוא א' מז' כפולות עצמן נחלקת לי"ב חלקים שהם י"ב פשוטות. והיותם י"ב הוא כי כל ז"ת נשרשים בגוף שהוא הת"ת והז' כפולות עם ת"ת בעצמו יהיה י"ד אך הז"ת זולת ת"ת בהיותן כפול הם י"ב נמצא כי הת"ת בעצמו הוא מב' בחי' שהוא אות (א') ר' מבג"ד כפר"ת והיא כפולה. עוד יש בו י"ב שרשים של ו"ת שהם כפולות והם י"ב ונכללין בת"ת ואלו י"ב פשוטות נקרא י"ב גבולי אלכסונים בס"י כי מאחר שהם עצמן בחי' ו"ת כפולות אשר בת"ת נשרשים א"כ צריכין להיות מצויירין שם בציור גבולי אלכסוני' כי חלק א' גבול א' שבו יהיה נוטה באלכסון נגד ספי' החסד וחלק גבול הב' יהיה עומד ונוטה נוכח ספי' הגבורה ועד"ז כולם כדי שאלו י"ב חלקי הת"ת יהיו נוטים פניהם נגד הו"ס שהם שרשים לאלו י"ב חלקי' שבת"ת לינק מהם כי הרי בחי' חסד שבת"ת צריך שיהיה בקו ימין הת"ת בראשית הקו ויהיה נחלק לב' חלקים כפולים דגש ורפה ובסוף קו הימין דת"ת יהיה בו ב' חלקים דנצח וכיוצא בזה בשאר. ודע כי גם ביסוד יש בו שנים עשר בחי' גבולי אלכסונים אלו כי כל הז"ת צריך שיהיו נרשמים בו בסוד אלה תולדות יעקב יוסף וז"ס וקרא זה אל זה י"ב בי"ב דת"ת ודיסוד ואלו הי"ב גבולי אלכסון דיסוד הם בחי' י"ב מזלות עצמן ובחי' ז' ככבי לכת הם הז"ת מפאת עצמן ולא מבחי' התכללותן ביסוד וענין היותם י"ב פשוטות הוא שהרי הם בחי' ז"ת הרומזים בת"ת או ביסוד בהיותם כפולות ולכן עלו בחשבון י"ב וע"כ הם י"ב פשוטות כי ו' כפולות הם י"ב פשוטות וע"כ הי"ב אינם כפולות רק פשוטות לבד: הכלל העולה כי י"ס יש בהם י' אותיות אות א' בכל ספי' על סדר זה והם י' אותיות הנזכר אמ"ש בג"ד כפר"ת א' הוא כתר שהוא א' והוא אות א' מן אל"ף בי"ת ות' במלכות שהיא אחרונה וכן ת' היא אחרונה בא"ב נמצא כי ד' שהוא בת"ת ובת"ת זה יש בו י"ב אותיות פשוטות שהם בחי' ז' אותיות בג"ד כפ"רת כפולות ועתה הם י"ב פשוטות וז"ס מ"ש בפ' פקודי בהיכל רצון שהוא כולל שית היכלין אחרנין בגווה שהם ו' כפולה ונעשין י"ב בסוד ו"ו כי ת"ת נק' ו' כנ"ל בענין ז' כפולות וי"ב פשוטות. והנה האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספי' וסוד המלכות והצירופים (נ"א כח אצולים מעצמות הספי' וסוד המלות והצירופים) שבס"י. הענין הוא שכל הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתן וצירופם אל מקוריהם ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתן בחוזק. וז"ס המליך אות פלוני הנזכר בס"י כי יחדה וקשרה אל שרשה ואז הוציא פעולה אחת ממנה וי' אותיות הנ"ל כוללת כל הכ"ב והם אמ"ש בג"ד כפר"ת כנזכר בסוד י"ס כסדרן מלמעלה למטה (נ"א מלמטה למעלה) י"ב פשוטות הם י"ב גבולין וסוד אמ"ש וי"ה הם ג"ר וטעם הקדמת א' באמ"ש כי גם (כי) כל הדברים מורכבים מאש מים ורוח עכ"ז עיקר הכל הוא ע"י הרוח שהוא אות א' לכן בזכר וי"ה רוח מים אש כי הרוח עולה על הכל ואחריו מ' מים שהוא חסד ואחריו ש' אש שהוא דין וזהו אמ"ש. והנקבה בהפך ממש כי בא ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י וכשהמליך אות מ' תחלה זכר מא"ש וא' קודם אל ש' יו"ה והנקבה מש"א יה"ו וכשהמליך ש' בזכר שמ"א כי להיות שעיקרו ש' שהוא דין הקדים ש' אל מ' הי"ו. אמנם להיות כי המים רחמים גמורים מן הרוח שהוא ממוזג לכן הקדים מ' אל א'. אך הנקבה שא"מ הו"י:\\ ספר יצירה פרק א (א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור (נוסח אחר - אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל רחום וחנון שוכן עד וקדוש שמו):\\\ (ב) עשר ספירות בלי מה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחוד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת המעור: (ג) עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשר, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בורייו והשב יוצר על מכונו. (נ"א ואית דגרסי ודע וחשוב. ואית דגרסי והשב וחשוב, ואחרים גורסים וחקור ודע וחשוב מהם): (ד) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, עומק ראשי"ת ועומק אחרי"ת, עומק טו"ב ועומק ר"ע, עומק רו"ם ועומק תח"ת, עומק מזר"ח ועומק מער"ב, עומק צפו"ן ועומק דרו"ם. ואדון יחיד א"ל מל"ך נאמן מושל בכולן, ממעון קדשו ועד עדי עד: (ה) עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו בסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים: (ו) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר: (ז) עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום, שלכך נאמר רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית: (ח) עשר ספירות בלימה, אחת רוח אלהים חיים חי עולמים נכון כסאו מאז, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. קול רוח ודבור זו רוח הקדש, לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה: (ט) שתים רוח מרוח, חקק וחצב בה עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, וחקק וחצב בהן ארבע רוחות מזרח ומערב צפון ודרום, ורוח בכל אחת מהן: (י) שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט, חקקן כמין ערוגה, הציבן כמין חומה, סבבן כמין מעזיבה ויצק מים עליהן ונעשו עפר (נ"א אפר) שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ. ואית דמסיימי, תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם, בוהו אלו אבנים מפולמות שממנו המים יוצאים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו): (יא) ארבע אש ממים חקק וחצב בהן כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכל צבא מרום. ומשלשתן יסד מעונו שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (ואית דמסיימי הכי - ולא מאשו הגדולה שלא ישוו לאש אוכלה אש): (יב) חמש חתם רום בסוד, נ"א - בירר שלש אמות מן התפשטות [בנדפס - הפשוטות] וקבען בשמו הגדול יה"ו וחתם בהן שש קצוות: (יג) פנה למעלה וחתמו ביה"ו, שש חתם תחת פנה למטה וחתם ביו"ה, שבע פנה לפניו וחתם מזרח בהי"ו, שמנה פנה לאחוריו וחתם מערב בהו"י, תשע פנה לימינו וחתם דרום בוי"ה, עשר פנה לשמאל וחתם צפון בוה"י: (יד) אלו עשר ספירות בלימה, אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים, ושש קצוות רום תחת מזרח מערב צפון דרום (תם פרק ראשון):
פרק א משנה א
מ"א בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה. צריך אתה לדעת שכל מה שברא הקב"ה בעולמו כנגדו ברא באדם שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכל זה כדי שיתבונן מתוך הנגלה את סתרי החכמה, שנאמר ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה, פירוש האיברים אשר נסדרו אחר עורי ונחקקו זאת ר"ל העטרה עד שכל פרטיה וכלליה נחקקו באדם, ולכן ומבשרי אחזה אלוה. וכבר ביארנו לעיל שהיו"ד היא גולם בלי צורה והיא החכמה, גל"ם בגימטריא חכמה. ולכך כשם שהחכמה העליונה היא ראשית כל הנמצאים ואחרית הכל והיא בכל ונעלמת מכל ואי אפשר שימצא בלעדיה דבר מן הדברים, כן היו"ד היא ראשית כל האותיות ואחריתן ונעלמת בהן וא"א להמצא בלעדיה אות מאותיות הקודש, ודמיונה באדם הראש שנאמר דמות כמראה אדם עליו מלמנולה. וכשם שהגולם הוא מקבל כל מיני צורות כך היו"ד הגולם האטום מקבל כל מיני חקיקות, וכשם שהגולם ראשית קבולו הם ד' מקומות לד' איכיות כן היו"ד הזה קבלה ד' מקומות כנגד ד' איכיות, וכשם שהגולם הזה מקיף לו מחוץ לרקיע כעין הקרח הנורא כן היו"ד הזה מקיף לו שמלה דקה למאד והוא לבוש וחשמל לכל הנמצאים, וכן באדם מקיף לד' איכיות אשר במוחו בד' חדרי מרכבתו שמלה דקה למאד ובה מונח המוח, וזהו סוד שני קרומים יש למוח שבראש, העליון שבהם דבוק לעצם הגלגולת, והב' סמוך למוח, וכנגדו ביו"ד העליון רקיע נעלם. וכשם שהגולם אשר מלמטה לרקיע של מטה לא יהיה לו קיום זולת הרקיע הדבק בו, כך אין קיום לאדם ולא לכל כוחות המוח זולת הדוק והשמלה אשר מקפת דבקה למוח, לפיכך אם ניקב התחתון טריפה. וכשם שיש ממעל לרקיע אשר על ראשי החיות כמראה אבן ספי"ר דמות כסא, כן בין אלו שני קרומים יש שם ליחה זכה ודקה מאוד עד שהיא ממוצעת בין אויר למים, כי אינה אויר ממש ולא ליחה ממש, והיא דוגמא לרוח אלהים (בינה) מרחפת על פני המים (חסד שבעטרה), והיא ספירית ר"ל שהיא כוללת כל המראות ובעצמה אין לה צורה והיא ראויה לקבל כל צורה. והוא כעין כסא לסוד החיה אשר שוכנת על הכסא ההוא שנאמר וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה והוא החיה (בעטרה) הנזכרת:
ודע שאותה החיה היושבת על הכסא היא החכמה וכעין חשמל (מלבוש) מקיף אותה החיה. והחשמל ההוא הוא כמראה אש. פירוש הזכיר הדק שביסודי אמ"ש, כי האש כולל גוונים הרבה דקים. והנה אותה החיה ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה היא כמראה אש, ומן האש ההיא מתפשט זוהר ונוגה ומראה הנוגה כדמות הקשת הוא מראה דמות כבוד ה' (עטרה). ודע אהב"ז כי מן הרקיע העליון (תפארת ושמים) אשר ממעל לחיה מתפשטים ממנו נתיבות רבות אשר בהם ישולח כח ההרגש והשכל לכל אבר הראוי לו, ודע כי לא ימצא שום הרגש ורצון זולת הנתיבות ההם. ואם תדקדק במה שכתבתי הנה בפירושי תמצא בו סוד ג' אמות אמ"ש, ר"ל אויר, מים, אש. ולפיכך מוכרח הוא שיתפשט מהם ר"ל שיהיו הנתיבות נמשכות אחר השלש אמות לסוד כפולות. ולכן יתפשטו מהן ז' נתיבות ר"ל צינורות, הצינור האחד הוא המתפשט מצד פני המצח לעמת ראש החוטם, כי יש חקיקה ופיתוח בעצם ההוא ר"ל ביו"ד אשר משם יצא הצינור עד האף, הנה החיה משלחת צינור להביא בו ריח ניחוח לי"י, כי הריח מתערב באויר והחיות מכח החיה רצוא ושוב ומתערב בחיות כח הקטרת ונקשר ברוח אלהים חיים המרחף על פני המים ולכן נקרא זה השם צי"ת ית"ץ, תרגום של האזינו אציתו, זכה לקיים והאזנת למצותיו צי"ת, ואם לא ית"ץ מלשון ונתץ את הבית שפירושו חרבן. וזהו סוד חרש הרי הוא כשוטה לכל דבריו, ואם ירח מוטב ואם לאו יח"ר לי"י, לפיכך הקטורת מבטלת האף. וכאשר יצא אותו נתיב מנקב העצם ויגיע לתחלת החוטם אזי יתחלק הנתיב לב' דרכים. הא' מהם אל העין הימני, והב' אל העין השמאלי כזה. וכאשר יגיע מן החיה הצינור אל העין השמאלי לצד שמאל ואל העין הימני לצד ימין אזי הצינורות הן מקיפין סביב אבן הספיר אשר הוא דמות כסא לשבת עליו כח שכלי הרגש של הראות אל העין ונקרא ראה, וסוד זה כי בכח האבן הספיר אשר בעין אשר הוא דמות כסא לשבת כח ההרגש באותה ספירה יתראה כל הצורות בהתלוות אליהן אחד מהמאורות כערך אשר נראה הצורות בעין המים. והנה דמות כבוד ה' עינו אל האבן הספיר אשר מכח החיה וע"י הנתיב יחזיר את הנראה אל החיה העליונה. וזהו סוד שהסומא אינו נחשב כשוטה (אבל החרש נחשב כשוטה) אמנם נחשב כמת כי החיה סרה מעליו. וצריך אתה לדעת כי כשם שכל תנועה תיוחס אל הנמצא הראשון כן כל התנועות שבאדם כולן ייחוסן אל הכח ההוא אשר בין שני הרקיעים. ודע שהמוקדם שבמוח הוא בתכלית הדקות, ואמצעי ממנו הוא יותר עב ואחריתו הוא נוטה אל כח הדמיון. וכן הצינורות הנמשכות מאחרי המוח הם יותר חזקים ולכן ראויים הם להניע תנועות ולפיכך יוצא נתיב שני מאחרי המוח אל שתי העינים כדי להניעם כפי הרצון. והנתיב השלישי נמשך מאחרי המוח ומאחרי הנתיב השני ובא קצת הנתיב השלישי אל הלשון לתת בו חוש הטעם וקצתו יבא אל השינים לתת בהם חוש המשוש. וצריך אתה לדעת כי ברוח הזך אשר בלשון יקובל בו הטעם על ידי הלחות שבלחות יתבלע טעם מן הנטעם בלשון או מתוק או מר או חמוץ או מלוח, והשמנונית והחריפות והקביצות והעפיצות והתפל, כי הלשון הוא דבר רך ולכך הוא מזומן לקבל הטבע, וכח ההרגש בא אליו מן הנתיב הג'. והנה נתן בזה הנתיב בבואו אל השינים חוש המשוש הוא להבחין בין חם וקר ולח ויבש ובין הרך והקשה. והנתיב הד' יוצא ג"כ מאחורי הנתיב הג' והוא בא אל החך העליון ונותן בו כח הטעם. והנתיב הה' מגיע ממנו קצת חוש השמע לאוזן ומקצתו יגיע ממנו קצת תנועה לפנים. והנתיב הו' יגיע קצתו אל הלשון ואל הגרון ונותן ללשון חוש הטעם ולגרון חוש המשוש וקצתו מתפשט אל הכתף וקצתו ילך אל הצואר ויתפשט ממנו אל הגרגרת ויתפשט ממנו אל הריאה ולושט ויתפשט לטרפש הכבד והיא הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים ר"ל בין כלי המאכל לכלי הנשימה ויתפשט מן הטרפש הכבד ויתדבק בפי האצטומכא ויתפשט משם בקרום הכבד והטחול וקצת הקרבים ויתדבק שם קצת חלקי הזוג הג'. ודע כי הקנה נתיב לרוח אלהים חיים, והושט נתיב למאכל לפרנס בו איברי הגוף, והאצטומכא הוא כלי בשול להמזון המשתלח אל הספירות, והכבד הוא כלי שבו יתבשל המאכל שיפסד צורת הנאכל וישיבהו לדם בכח חום הירוקה שבו מכח הגבורה והאש החזקה, והטחול הוא כלי מוכן לקבל השמרים מן הנאכל, והקרבים הם נתיבות לשלח הרעי לפעור. והנתיב הז' הוא צומח מאחרי המוח ובא אל הלשון והגרגרת ונותן כח התנועה להם. הנה נתבאר כי באלו שבע נתיבות באים ההרגשות בכל האיברים. ודע כי מחוט השדרה הנמשכת מן המוח מתפשט מהן ל"א נתיבות וכולם כפולים חוץ מן הנתיב הא' שאין לו זוג והם ל"ב נתיבות הנמשכות מחוט השדרה. והנתיב הא' נמשך מן הנקב שהוא בין החוליא אשר מחולית הצואר ויעלה עד שיתחלק סביב הראש (בעטרת). והנתיב הב' נמשך מהנקב שהוא בין החוליא הא' והב' ויעלה עד שיתדבק בעור הראש ויתן לו חוש המשוש ויגיע גם כן לעצלים אשר בעינים ולפנים והוא ממשיך להם התנועה. הנתיב הג' נובע מהנקב אשר בין החוליא הב' והג' ויעלה לעין ולפנים שמצד אחד ויתן להם החוש והתנועה. הנתיב הד' נובע מהנקב אשר בין החוליא הג' והד' עד שיתדבק בהמצח ולמעלה ממנו. הנתיב הה' נובע מהנקב אשר בין החוליא הד' והה' ויגיע ממנו אל המחיצה וקצתו הוא סבה לתנועת הראש וקצתו אל הכתף. הנתיב הו' נובע מהנקב אשר בין החוליא הה' והו'. והנתיב הז' נובע מהנקב אשר בין החוליא הו' והז' ועולים קצתם אל הראש וקצתם אל השדרה והמחיצה. הנתיב הח' נובע מהנקב אשר בין החוליא הז' והח' ויעלו קצתם אל הזרוע העליון והתחתון וקצתם אל הכתף. הנתיב הט' נובע מבין החוליא הח' והט' ומתחבר עם נתיב הו' בכתף והם מביאים החוש לזרוע העליון והנתיב הו' ילך אל הזרוע ובו תנועות הזרוע וקצתו מביא החוש לעור הזרוע וקצת מהנתיב הח' יתן החוש ויניע הכתף. הנתיב הי' נובע מבין החוליא הט' והי' וקצת הנתיב הזה יתפשט בדרך אשר בין הצלעות וקצתו בדרכי השדרה וקצתו יורד אל הכתף ויגיע בו החוש והתנועה. נתיב י"א נובע מבין החוליא הי' והי"א ומתפשט לעור ויתן לו החוש וקצתו יכנס לפנים בגוף ויחלק בין הצלעות והעצל דרך המלובש בחזה ויתפשט לשדרה ולכתף ויתפשט עד הנתיב הי"ט והנה יש לו ז' נתיבות. הנתיב הכ' הוא הנתיב האחרון היוצא מהשדרה בין החוליא הי"ט והכ' עד אשר יתחלקו לה' נתיבות ויכנסו מבפנים ויתדבקו בעצלי הבטן וקצתם בדרכי המתנים ויתחברו עמהם ג' נתיבות מהמוח וירדו אל השוקים ב' נתיבות אשר תחת אלו הג' ויתפשטו מן השוק אל הרגל. ומתחלת עצם העגבות יצאו ג' נתיבות מכל עגב לנתיב אחד וכולם יורדים אל הרגלים וג' נתיבות נמשכים אל האמה שהיא אמת המים. הנה תמו ונשלמו ל"ב נתיבות אשר בהם ישולחו הכחות הנפשיות לכל האיברים. והנה גם כן ל"ב נתיבות ר"ל ל"ב שינים בפה של האדם כנגד ל"ב נתיבות למוצא האותיות, וכן ל"ב פרקים באצבעות הידים, וכן באצבעות הרגלים וכנגדן ל"א מלכי כנען שהרג יהושע. וכנגדן ל"ב כוכבים מהכוכבים הסובבים את הגלגל תמיד. וכנגדן ל' מלכי בית דוד ומלכות המשיח ומלכות ה' ית', וכל אלו נרמזים בל"ב. כן כל חי מתנהג בל"ב נתיבות. ואלו הן, המסס, והדקין, והקנה, ובית הכוסות, והלב, ומזרקי הלב, ותרבץ הושט, והושט, והקיבה, והכרס, והמרה, והכבד, והטחול, וטרפש הכבד, והריאה, וקרום של מוח, ובני מעים, והמעי האחרון, והזפק, וגגו של זפק, והמוח, והכבד, ושומן הלב, והכליות, והביצים, והאמה של שתן, והטבור, ובית הרעי, וסמפון של כבד. וב' עורות יש לושט רומז לשני וילונין המבדילין בין הקדש ובין קדש הקדשים. ומחיצה המבדלת בין נתיב ראשון לנתיב אחרון. הרי ל"ב נתיבות. יש מהם עצבים ומהם עורקים וגידין דופקין וגידין שאינן דופקין, ויש מהן איברים ויש מהן נתיבות לדחות מהן המותרות כמ"ש בעלי הטבע הטוב שבמאכל יחזור שומן והטוב שבשומן יחזור דם והטוב שבדם יחזור שכבת זרע והשאר יודח בכח הדוחה אל בית הרעי. וכעין דוגמת זה בעולם הי"ס הטוב שבשפע יושלח אל הספירות והעיכול יודח אל התמורות ודי למבין. ואותן הנתיבות נאצלו מן המקור הנסתר והנעלם אשר אין כל בריה יכולה לעמוד על אמתתו ואין רעיון יכול לעמוד על מציאותו ונלאו מהשיגו, ויהיה פליאות מלשון כי יפלא ממך דבר ותרגומו ארי יתכסי, ועל זה נקרא אל"ף והפכו פל"א לפי שהוא נעלם בהשגה. ויש הפרשה והבדלה לפי שיש הבדל בין מדת האין ובין מדת היש, כי האין הוא ההעדר בהשגה, והיש יש בו קצת השגה והוא בכור להשגה והסוד בזה הבכור (חכמה) להכהן (חסד) והוא האחדות השוה שהוא השוה ביחוד האמיתי בין צדיק לרשע במחילתו והסוד וחנותי את אשר אחון וגו' אע"פ שאינו הגון ועל זה נקרא שכל נבדל. וכל הנבדלים והנמצאים מכ"ע והחכמה כולם נרשמים ונחקקים בחכמה תתאה (בעטרת) לפי שהיא כוללת כל המראות והחקיקות. ואחר שכל פרטי החקיקות היו רשומות בחכמה והמציאה החכמה בכח כ"ע הויה אחת ושמה י"ה ובה כח כל ההויות הנקראים יו"ד ה"א וא"ו ה"א אמר שגם מאותם כללי ההויות נמצאת מעלת כנסת ישראל הנקראת צבאות ופי' צבאות אות הוא בצבא שלו כי בה יראו כל המראות הצובאות וכל האספקלריאות וכל הנמצאות כדרך שנראים הצורות באספקלריא. וכאשר הגיע אל העטרה שהיא מראות הצובאות אמר בג' ספרים התחיל לבאר מתוכה כל מראות העליונות וכללם בג' ספרים, יש לך לדעת שהספירות יקראו ספרים מלשון ספיר גזרתם ואמר כי על ידי ג' ספרים שהם ג' שמות והם אדי"ד ידו"ד אדנ"י המציא כל הנמצאות בספר וספר וספור, פי' בג' אותיות של שם המפורש שהן יו"ד ה"א וא"ו ובכללם הה"א אחרונה כי היא עלולה לידו"ד כמו שרמזנו. והנה הזכיר במשנה זו שלשה מינים, נתיבות ושמות וספרים שהם ספר וספר וספור. וצא"ל כי תחלת כל הנמצאות נמשך מהש"י (מכ"ע) משך השפע והיה נמשך והולך עד קצה ידוע ומתוך התנועה נתחדש לשפע חום ומן החום התלהבות ומן התלהבות ניצוץ ומן הניצוץ אש. והנה האש היה נמשך ומתגלגל עד שנתעגל בעיגולו ומתוך העיגול נתקשה ונהיה לשמים (תפארת) אשר הקב"ה נקרא על שמם שנאמר ואתה תשמע השמים. ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ועליהם נאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. והנה חקק בספירות של השמים נתיבות וחקיקות ושבילים לכל צבאם הנבראים והם נקראים ספרים. והשמים ההם הם רקיע כעין הקרח הנורא והם אטומים כדמות יו"ד אטומה והיא גולם בלי צורה. והנה רוח ה' מפרק הרים ומשבר סלעים וברוח ההוא שהוא רוח כ"ע ועילת העילות בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו. כי כאשר נחקקה החכמה בגולם היו"ד המקיף לכל הנמצאים חקיקות צורות האותיות שהן האותיות של התורה הנה גשמי החלקים אשר נחצבו מן החלמיש צור שהיא הסלע (כ"ע) הם הם האותיות וחללי נתיבות חקיקתן יקראו נתיבות, והנה ל"ב חלקי האותיות כמו שפירשתי לך מפה אל פה, והנה כל אות ואות נחקקו בה כל האותיות ולפיכך אמר אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף. ואזי מן הנתיבות ההם נבעו שלש מאות ושבעים ושמונה מיני אורות שנאמר בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו ומספר המאורות כמספר חשמ"ל. ופי' יאורים י' אורים, והנה האורים ההם היו רצים ושבים כדמות מרוצת הכסף (חי) באש לפי שלא הוקבע להם מקום לישיבתן שנאמר מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור. והנה נהרות מלבון ונהורא עמיה שרא, ומתוך שעצרן וחבשן כל התעלומות הוציאם לאור, פי' סתרי כ"ע וחכמה, והחכמה מאי"ן תמצא, פי' מכ"ע שאינו מושג מהותו משם היא נמצאת והיא מציאות י"ש מאי"ן. אמנם אין זה העדר גמור כי לא יתהוה איזה דבר שיזדמן מאי זה דבר שיזדמן כל שכן שלא יתהוה יש מאין אבל נקרא אין לפי שאינו מושג לא מצד עילתו ולא מצד עצמו שעילתו הוא עילת העילות ונקרא האי"ן קדמון לפי שקדם לעולם ואין זה דבר גשמי. וא"י זה מקו"ם בינה, פי' כ"ע וחכמה הם סיבת מציאות הבינ"ה כי אל"ף רומז לכ"ע ויו"ד לחכמה. לא ידע אנוש ערכה, פי' אם בא אנוש פני אדם לחקור ולידע מהות החכמה איך הוא ערכה בכ"ע הנקרא אין לא ידע לשום לה ערך, לפי שבאי"ן לא יתפש בו שום הבדל ולא שום הויה, וגם אם באה שום בריה לחקור על מציאות החכמה איך היא בארץ החיים המיוחדת לכ"ע לא יוכל להגיע לאמתות מציאותו כי החיה (נפש) היא מיוחסת לכ"ע בסוד נפש רוח נשמה יחידה וחיה. ולפיכך ארץ של כ"ע נקרא ארץ החיים, ואפילו החיה שהוא שם ובאה לדרוש החכמה מארץ החיים לא יגיע לאמתת מציאותה. תהום אמר לא בי היא, פי' אם בא לחקור על מהות החכמה איך ערכה בכ"ע מתוך תהום של כ"ע לא נוכל להגיע כי התהום מעיד על עצמו כי אין השגתה בו ר"ל כי אין השגת ערכה בכ"ע אם כן איך יוכל המשיג להשיגה מתוך התהום, והתהום דומה לג' ראשי השור במעשה בראשית, פי' פני אדם פני אריה פני נשר. והנה בנתיבות ביארתי סוד התהום ומהותו ואם נבוא לחקור מה שנמשך מכ"ע לידע איך ערך החכמה בכ"ע עדיין לא נוכל להגיע למציאותה כי הנה ים החכמה הוא ים שאין לו סוף אע"פ כן מעיד על עצמו שאין עמו ערכה א"כ איך נוכל להגיע לתכלית חקירתה. לא יותן סגור תחתיה, פי' הזהב הנקי והטהור, פי' אם באנו ליקח ערכה בכ"ע מצד הגבורה שבכ"ע ולפי שבא מכ"ע נקרא סגור פי' נעלם. ולא ישקל כסף מחירה, פי' חסד הבא מכ"ע, פי' גם מצד החסד ההוא, לא תסולה בכתם אופיר. ואם נחקור על ערך החכמה מתוך התפארת הנדמית בכתם אופיר דומה לצד מקור הדין שעתיד להמשך אליה מכ"ע. לשוהם יקר וספיר, ולפי שיש בתפארת שתי סבות לעצמותה ולעטרה הדביקה בבריאה הראשונה ולפיכך הרבה בדמיונות בזה המקום. לא יערכנה זהב מהוד הבא מכ"ע, וזכוכית מנצח הבא מכ"ע. ותמורתה כלי פז מצד יסוד הבא מכ"ע, בכל אלו המדות לא יודע סבת החכמה וערכה בכ"ע איך היא. ראמות וגביש של החכמה היש להן ערך בכ"ע, לא יזכר, כי בזאת המעלה אסור לחקור כדתנן לקמן אם רץ לבך שוב למקום. אמנם משך החכמה מפנינים מסבת הסבות אשר הושכל בכ"ע, וכשם שהוא אינו מושג לזולתו כך החכמה אינה מושגת לזולתה, ויהיה ראמות מלשון רום ידיהו נשא, שפירוש רוממותו של כ"ע אין דורש ומבקש רשאי לחשוב שם, אמנם גבי"ש, פי' ג"ב י"ש, עליונו של י"ש כיצד יתחדש י"ש מאי"ן. לא יערכנה פטדת כוש, פי' האבן הירוקה הנקראת קו ירוק, אמר אם תבא לחקור על ערך החכמה בכ"ע מתוך קו ירוק, ר"ל בינה המתפשטת מן החכמה, לא תוכל, ואמר כוש כי האבן היקרה ההיא משם מוצאה. ועד"ה כי כוש הנזכר כאן הוא מסוד ישת חושך סתרו וכינה החושך לכוש להיות החושך נראה שחור, ואמר כי מאותו החשך הטהור והזך והנקי כאשר יאצל ממנו הפטדה עדיין לא יוכל ליקח ערך החכמה מן הצד איך היא בכ"ע לפיכך חזר ואמר ובכתם טהור לא תסולה, פי' לא תערך, וע"כ תרגם לא יותן סגור תחתיה ולא ישקל כסף מחירה, לא יתיהב דהב סנין חילופה ולא יתקל סימא פירוגה. לא תסלה בכתם אופיר בשהם יקר וספיר, לא תשתלחף בפטלוון דמן אופיר בבירולין יקר ושבזיזא. לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, לא יעלינה דהבא אספקלרא ופירוגה מאני אובריזין. תרגום אחר לא יסדרינה גבר עתיר בדהב וזכוכיתא לא יהב חלופה מאני דדהבא סנינא, לית אפשר דתשתכח בזילותא אלהין ביוקרא היך דהבא ומאן דלא ינטרונה אזלא ומתברא היך זגוגיתא ופרוג אגרה לעלמא דאתי מאני פזוזיא. ראמות וגביש לא יזכר ומשך חכמה מפנינים, סנדלכין ובירולין לא ידכר ונגדא דחוכמתא מן מרגלין. לא יערכנה פטדת כוש בכתם טהור לא תסולה, לא יעלינה מרגלא ירקא דאתי מן כוש בפיטלוון דכי לא תשתלחף. אחר שביאר לך המנע החכמה והשגתה ר"ל ערכה בכ"ע חזר ופירש לך שגם אחרי מי שירצה לחקור אחר ישותה בעצמה איך מקבל אצילות ושפע מכ"ע אמר כי גם זה הוא נמנע מהשיגה וזש"ה והחכמה מאין תבא פירוש מכ"ע, ואי זה מקום פי' כי רוח אלהים בחכמה. ונעלמה מעיני כל חי, פירוש אפילו מן הספירות שלמטה הימנה. ומעוף השמים אלו כל המרכבות הטהורות כי אין דבר טמא יורד מן השמים (תפארת). אבדון ומות הם ראשי התמורות כי האבדון תמורות ההויה כי הויה נותנת הצורות והאבדון מפשיט הצורות ומות תמורת החיים. אמרו באזנינו, פי' בבינתם, שמענו שמעה של החכמה, אמנם אלהים שהוא הבינה הנכתב בידו"ד ונקרא בשם אלהים הבין דרכה, פי' הנתיב שהוא בא לעולם לכל אחד ואחד מהפרטים. והוא כ"ע (תפ') ידע את מקומה מקום הליכות נתיבותיה. כי הוא שכ"ע לקצות הארץ (עט') יביט תחת כל השמים (יסוד) יראה, ומתוך שמביט לארץ החיים ותחת כל השמים ששם מעשה כל היצורים בפרטים בסוד ידו"ד באדני אז לא יעלם ממנו דבר וזהו סוד החכמה. לעשות לרוח של המשתלחים משקל שיצא במדה במשקל ובמשורה, ומים, פי' חסד, תכן במדה שנאמר מי מדד בשעלו מים וגו'. בעשותו למטר חק כמה ימטיר ויחיה וכמה יפסיד וישחית בדין בני חלוף מן המטר. ודרך לחזיז מצד הגבורה קולות, אז ראה ויספרה, פי' יסדר מהם הספירה. הכינה לחכמה. וגם חקרה במעשה. ויאמר לאדם (תפארת) הן יראת (עטרת) ידו"ד היא חכמה וסור מרע בינה, והקבלה שאין לנו צד להשיגה רק מיראת ה' שהיא עט' שבכ"ע כדתנן נעוץ סופן (עטרת) בתחלתן ותחלתן בסופן, וביאר עוד שגם הבינה אין צד להשיגה אלא מצד שהיא למעלה מהתמורות שנאמר וסור מרע בינה והיא הגולם של כל הספירות שהיא היו"ד שבתוך הבינה כאשר נחקקו בה נתיבות האותיות בתמונת כל פרטי הפרטים והכללים אזי היו תבנית האותיות זו לפנים מזו אלף אחר אלף עד אלף אלפים והם נמשכין ונחקקין זה לפנים מזה עד רבו רבבן וכל שאר האותיות וכן תבנית כל כללי הנמצאות ופרטיהן ופרטי פרטיהן, וכן תבנית כל עשב ועשב, וארז"ל שמנין פרטי העשבים כמספר אר"ץ שהן אלפים ומאה כי אל"ף היא אלף וצד"י פשוטה תשע מאות ורי"ש מאתים הכל אלפים ומאה. וכן פרטי הדומם וכן פרטי הצומח רוצה לומר אילנות ודשאים, וכן פרטי חיות ועופות ובהמות ושקצים ורמשים ודגי הים וכן כל חי וכן מין המלאכים ועשר כתותיהם ומשכנותם. וכן הגלגלים והכוכבים ומסלותם וכן פרטי פרטיהם. וכן הימים והנהרות והמורכבין מן הפרטים ומן המינין בדין בני חלוף כל אלו הנתיבות כולם נכללו בג' ספרים שהם ג' שמות ר"ל אהי"ה הוי"ה אדנ"י, וכולם ר"ל הנתיבות של התבניות ההם נכללו בספר וספר וספור ר"ל בג' אותיות של הש"י שהם יו"ד ה"א וא"ו והם כנגד השכל והמשכיל והמושכל והדעת והיודע והידוע שנאמר אני ה' עושה כל מלמד שכל היצורים כולם נחקקו בשמו. לפיכך נצטוינו שלא להשחית דבר ושופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וזהו סוד היצירה להיות כל הנבראים משותפים באדם והאדם בהן ולכן יתפעל האדם במעשיהם, בסוד הכשפים וההשבעות, והבן זה:
ואחרי הגיעך לזאת המדרגה מעתה תוכל להבין מי יספר שחקים בחכמה ממה שרמזנו בו לעיל. והנה יספר מלשון ספירות וספרים וספר וספר וספור ואמר כי השחקים וכל פרטיהם נכתבו ונחקקו בחכמה, ונבלי שמים מלשון נבל וכנור כי בדרך הנתיבות ימשך רוח אלהים חיים בנגינות ידועות שהן ל"ב נגינות שהתורה מתגלגלת בהן, ואמר אותם הנגינות של המוסיק"א ר"ל טעמי התורה מי יסדרם. ועוד נוכל ללמוד מלשון מי יספר שעשאן צלולים כספיר ופתח עיניך והבן אמרו זה ספר תולדות אדם וטבעו, ונאמר עתיק יומין יתיב וספרין פתיחו, ונאמר מחני נא מספרך, ונאמר ימחו מספר חיים, ונאמר וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ויש לך להבין כי הזכיר כאן ל"ב נתיבות פליאות חכמה הוא כלל כל הנמצאים ואמר כי הם נמשכו מכ"ע הנקרא פל"א אל"ף אל החכמה אשר היא יו"ד וכללם א"י זה מקום בינה. ואחרי כן אמר חקק י"ה הוי"ה צבאות, הרי עוד ג' מעלות ובכללם הל"ב וכל הנמצאים ואחרי כן אמר בשלשה ספרים וכלל כאן הל"ב נתיבות וגם י"ה הוי"ה צבאות ואחר כן אמר בספר וספר וספור שכלול בו כל הנזכר לעיל. וכן שם של ד' אותיות יש בו ד' אותיות והן עשר אבג"ד עולין למספר עשר ויו"ד בראשו שהוא עשר בחכמה, ואחריו ה"א לבינה, ואחריו וא"ו לתפארת ולששה קצוות, ואחריו ה"א אחרונה שהיא כוללת כל המציאות כדרך שנראים בה ולא בדרך חקיקה. והנה לך ראשי פרקים במדרגות. נתיבות א', ושמות ב', ואותיות ג', וספרים ד', מה שבמעלה הראשונה נקרא נתיבות נקרא במעלה שאחריה שמות. ובמעלה שאחריה אותיות, ובמעלה שאחריה ספרים, וכולם לפרש שם של ד' אותיות המפורש ית' שמו:
ולפי שהזכיר נתיבות וג' שמות וג' ספרים וספר וספר וספור חזר וכללן במספר עשר ספירות מלשון ספיר גזרתם:
ולפי שנזכר בדבריך עניין חמשים שערי בינה,ועניין ל''ב נתיבות ,שמא יש לבארם על דרך העיגולים ויושר שזכרנו עניינם במאמר הקודם,ובאמת אינם ב' עניינים נפרדים,יהרי יש בידינו הכלל ,שכל בחינה עליונה היא בערך פנימי' ויושר ,לבחי' שלמטה ממנה,אמנם לשיטתך יוצאים קושיות שונות ומשונות מר עאו'ץ
